ישראל מצנזרת עיתונאים בינלאומיים מסיקור עזה

אף על פי שעובדי תקשורת בינלאומיים מיהרו לישראל (היא העניקה הסמכה לפחות ל-2,800 כתבים מאז תחילת המלחמה), אף אחד מהם לא הורשה להיכנס לעזה למעט קומץ סיורים בפיקוח הדוק בראשות הצבא הישראלי. כתוצאה מכך, במשך ששת החודשים האחרונים, העולם נשען כמעט לחלוטין על דיווח של עיתונאים פלסטינים מקומיים לצורך מידע באתר על השפעת המלחמה - יחד עם בעיקר פוסטים לא מאומתים ברשתות החברתיות שהציפו את מרחב המידע מאז ההתחלה שלו. הסירוב לאפשר לתקשורת הבינלאומית לסקר את עזה מבפנים הוא רק מרכיב אחד של משטר צנזורה הולך וגובר שמותיר חלל ריק לתעמולה, מידע שגוי ודיסאינפורמציה, וטענות ותביעות נגד שקשה במיוחד לאמת באופן עצמאי. דיווח של CNN על מה שנקרא טבח הקמח - משלוח הסיוע הקטלני שלדברי משרד הבריאות העזתי הרג 100 בני אדם ופצע 700 - למשל, הטיל ספק בגרסה של ישראל לאירועים. אבל לקח יותר מחודש להרכיב את הראיות האלה מעדויות של עדי ראייה ואחרי חיפוש של עשרות סרטונים. ישראל דוגלת בעצמה כדמוקרטיה וכמעוז של חופש העיתונות באזור. מעשיו מספרים סיפור אחר לגמרי. השיעור הגבוה של מקרי מוות ומעצרים של עיתונאים, כולל הרג בגדה המערבית; חוקים המאפשרים לממשלתה לסגור ערוצי חדשות זרים הנחשבים לסיכון ביטחוני, שראש הממשלה איים במפורש להשתמש בו נגד אל-ג’זירה; והסירוב שלה לאפשר לעיתונאים זרים גישה עצמאית לעזה מדברים כולם עם הנהגה המגבילה בכוונה את חופש העיתונות. זה סימן ההיכר של דיקטטורה, לא של דמוקרטיה.